הפעם הראשונה שבה פגשתי את תחיה היתה לפני חצי שנה בהפקת חורף שצולמה בסטודיו שלי.
לא הרגשנו שזו פעם ראשונה והסיבה לכך קשורה באינסוף שיחות טלפוניות, לבטים ושיתופים של שתי נשים עצמאיות, שהקימו עסק בישראל, בזמן שעולם העיצוב לילדים היה עדיין בחיתולים.
באותו יום חורפי, עם סיום הצילומים, תחיה הציעה שהשטיח שהביאה איתה ישאר אצלי. ״הוא ישמש לך להדגמות שלך״ אמרה וצדקה.
השטיח נשאר אצלי וכמה שאני נהנתי ממנו! כמעט בכל פריים שצילמתי הוא היה נוכח, שטיח שעם עם נקודות. אהבתי לשבת עליו בזמן הדגמות, לסדר עליו גראפט או לזרוק כרית של מושקנה, התרשמתי מאוד מהאיכות והוקסמתי מהיופי והשקט שהוא הכניס לתוך החלל.
כעבור מספר חודשים נפגשנו פעם נוספת במכירת פופ ברמות השבים. באותה מכירה שיחזרנו את הפקת החורף ובה פגשתי רבות מכן. אני חושבת שזה היה כבר ביום ההקמה, שתחיה באה אליי ובשקט לחשה לי:
“לילך, זה עוד סוד אבל החלטנו לסגור ולהמשיך הלאה.”
תראו, אני יודעת לזהות לב שלם כשאני פוגשת בכזה. הבנתי בשנייה הראשונה שזו החלטה שנלקחה בכובד ראש, שתחיה ומוריה שהן שותפות חכמות ומוכשרות שהקימו את רוגה, סוגרות ממקום טוב בשביל לפתוח דלתות חדשות.
ועם זאת, בתור מי שגם יצרה מוצר לתוך העולם הזה, נצבט לי הלב. חיבקתי את תחייה ואמרתי לה: ״אין שום סיכוי שהשטיחים שלכן מפסיקים להתקיים בעולם״.
אני חושבת שאתן כבר מבינות את המשך הסיפור. הוא כולל חוזים ומספרים כל מיני דברים משעממים… והוא כולל גם משהו יפיפה: אמונה. תחיה ומוריה שהרימו את רוגה יחד, האמינו (מאמינות) שאני האישה שיכולה לקחת את המוצר שלהן שהן יצרו וטיפחו במשך 7 שנים, ולהמשיך אותו.
אני האמנתי מהרגע הראשון בו נגעתי בשטיח, אז בהפקת החורף, ששטיחי השעם הם מוצר ששווה את ההשקעה שלי: הם יפים וטבעיים, עמידים, מתנקים בקלות ושימו לב לזה- השטיחים מיוצרים באופן ששומר על הטבע ועל ההתחדשות שלו. השעם הוא תוצאה של קציר קליפת עץ אלון השעם, שמתחדשת כעבור תשע שנים. לאחר מכן ניתן לקצור שוב את הקליפה. אף עץ לא נכרת בשביל לייצר את השטיחים!
תחיה ומוריה העבירו את רוגה לידיים שלי.
זה לא רגע קל, זו שמחה שמהולה בעצב של פרידה ואני מודה על הזכות להמשיך וליצור עוד ועוד שטיחי רוגה.
נ.ב
החלטתי שאני שומרת על השם המקורי ״רוגה״ מתוך כבוד והערכה רבה לתחיה ומוריה- תודה שיצרתן מוצר כל כך טוב לתוך העולם שלנו.
