בשכבה של זיו נהוג לקבל פלאפון ביום הולדת 10. אצלנו במשפחה יש את הכללים שלנו, אבל הפעם החלטתי שמה שטוב לכולם הוא אולי לא כל כך נורא עבורי. זורמת.
אני מושטטת בדפי האינסטוש ומדמיינת את זיו מתנדנדת על הוובל שלה עם ספר ביד והר מושלג בחלון. מתעוררת בשבת בבוקר ורואה אותן יושבות זו לצד זו, זיו (תכף 10), רונה (8), גבע (5) כל אחת עם המסך שלה והוובל? אחלה מגש לקורנפלקס שלא הסכמתי לאכול בספה אבל היי, אני ישנתי עד עשר בבוקר.
בחזרה לפלאפון. לזרימה שלי מתלווה גם מועקה. לא מעוניינת לתת לה את הפלאפון בלי הסכם כתוב בינינו. בעצם לא הסכם – חוזה. מנסחת את הנקודות כמו איסורים, לא בלשון חיובית ובלי שמץ של ייפוי המציאות. נתינת פלאפון לילדה בת עשר גורמת לי מועקה ומבלי להרחיב יותר מידי, טמונות בו סכנות ולכן האיסורים מחמירים וברורים. לא רוצה? לא צריך – את יכולה לקרוא ספר על וובל מבחינתי.
אז היא חתמה? ברור. עיקמה את האף כשקראה את סעיף מספר 7? ברור. הייתי צריכה להכניס סעיף של קיפול כביסה? בארווווור. שיט. לא נורא, תכף יוצא אייפון 12:)
